טור לפרשת תולדות · עוגן יוחננוב
ביום שלישי השבוע מלאו 51 שנים להחלטה 3379 של העצרת הכללית של האו״ם: «הציונות היא צורה של גזענות». 72 מדינות הצביעו בעד. ב-1991 האו״ם עצמו ביטל אותה.
אבל ההחלטה הזו לא מתה. היא רק עברה דירה. היום היא כבר לא יושבת בניו יורק. היא יושבת אצלנו, בפה של השמאל הקיצוני.
אני מכיר את זה מקרוב. בכל פעם שאני אומר שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, מישהו ממהר להדביק לי את המילה «גזען». ובכל פעם שאני אומר שלא יושבים בממשלה עם מי שלא מסוגל לקרוא לחמאס ארגון טרור, אותה מילה חוזרת.
אז הנה התשובה שלי. והשבוע היא מגיעה ישר מהפרשה.
רבקה מרגישה את הילדים מתרוצצים בבטנה, והולכת לדרוש את ה׳. והתשובה: «שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ».
הסיפור הזה מעט תמוה. עוד לפני שנולדו, עוד לפני שעשו משהו, התורה כבר מדברת עליהם כעל לאומים. לא שני ילדים. שני עמים. ורש״י מוסיף: «אין לאום אלא מלכות». לאום הוא לא רק זהות. לאום הוא ריבונות.
כלומר, הזהות הלאומית של יעקב היא עובדה כבר בבטן של רבקה. היא לא הומצאה ב-1948, וגם לא בחוק הלאום של 2018. היא שם מההתחלה.
ומה עושה עשו? חוזר עייף מהשדה ומוכר את הבכורה בנזיד עדשים. «הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, וְלָמָּה זֶּה לִּי בְּכֹרָה». והתורה מסכמת: «וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה».
זה בדיוק השמאל הקיצוני של היום. הוא בז לבכורה שלנו. הוא מתבייש בה. הזהות היהודית של המדינה נראית לו כמו נטל, משהו שצריך להתנצל עליו, משהו שאפשר למכור תמורת צלחת של אהדה בינלאומית.
ויצחק? הפלשתים סתמו את הבארות של אביו, והוא חוזר וחופר אותן, «וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו». לא שמות חדשים. לא «מדינת כל אזרחיה». השמות של האבות.
ועכשיו, למה זו לא גזענות. ההפך הגמור.
הדגלים של יוון, דנמרק, נורבגיה ושבדיה נושאים צלב, ואף אחד לא קורא להן מדינות גזעניות. לעם היהודי יש מדינה אחת. אחת. אחרי אלפיים שנה שבהן היינו המיעוט שכולם הרגישו חופשיים לרדוף. מדינת לאום יהודית היא לא הגזענות. היא התשובה לגזענות.
וגם בית המשפט העליון, שאיש לא יחשוד בו בימניות יתר, דחה ב-2021 את העתירות נגד חוק הלאום, ברוב של עשרה שופטים מול אחד. הוא לא מצא בחוק את מה שהשמאל הקיצוני מתעקש לראות בו.
ולמה זה חשוב דווקא השבוע? כי גדי איזנקוט מרכיב עכשיו ממשלה, ואחת המחלוקות הפתוחות היא שיתוף הפעולה עם המפלגות הערביות. מי שישאל שאלה פשוטה, אם השותף לממשלה מכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ובחמאס כארגון טרור, יקבל מיד את המילה. גזען.
אז אני אומר את זה בקול, ובשמי: אני לא גזען. אני יהודי, אני ציוני, ואני איש המחנה הלאומי. ואני לא מתנצל על הבכורה שלנו.
ב-1975 קבע העולם שהציונות היא גזענות. אחרי 16 שנה הוא חזר בו. השמאל הקיצוני אצלנו עוד לא.
אבוי לנו אם נמכור את הבכורה הזו בנזיד עדשים של אהדה, או בכיסא בממשלה. היא עלתה לנו אלפיים שנה של גלות, ודם של הטובים שבבנינו. היא לא למכירה.





