טור לפרשת ויצא · עוגן יוחננוב
השבוע לפני 49 שנים, ב-20 בנובמבר 1977, עמד נשיא מצרים אנואר סאדאת על דוכן הכנסת בירושלים. ארבע שנים קודם לכן הוא שלח את הצבא שלו לחצות את התעלה ביום הכיפורים.
ומי אירח אותו? מנחם בגין. ראש ממשלה מהמחנה הלאומי, חמישה חודשים בתפקיד.
כדאי לזכור את התמונה הזו. כי כבר שנים מספרים לנו סיפור הפוך: שהימין רוצה מלחמה, ושהשמאל רוצה שלום. שמי שמתעקש על הארץ, על ירושלים ועל הביטחון, הוא סרבן.
אז הנה העובדה. השלום הראשון של ישראל עם מדינה ערבית נחתם בידי המחנה הלאומי. והוא לא התחיל בהתנצלות שלנו. הוא התחיל ביום שבו האויב עלה לירושלים והכיר בנו. המחיר שבא אחר כך היה כבד. אבל הסדר היה ברור: קודם הכרה, אחר כך הסכם.
והסדר הזה כתוב כבר בפרשה שלנו.
יעקב בורח מבית אביו בלי כלום. הוא נרדם בבית אל, עם אבן מתחת לראש, ושומע: «הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ».
משם הוא הולך לחרן, ועובד עשרים שנה אצל לבן. לבן מרמה אותו שוב ושוב. «וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים», אומר יעקב. עשרים שנה של עבודה ישרה לא קנו לו מלבן אפילו יום אחד של הגינות.
ואז יעקב קם, לוקח את משפחתו וחוזר הביתה. לבן רודף אחריו שבעה ימים.
הסיפור הזה מעט תמוה. כי מי שמציע בסוף את ההסכם הוא לא יעקב. זה לבן. «וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית, אֲנִי וָאָתָּה». האיש שרימה עשרים שנה מבקש פתאום ברית.
למה? כי יעקב כבר לא תלוי בו. יעקב חזק, ויעקב בדרך הביתה.
ומה כתוב בהסכם? גבול. גל של אבנים. «אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה, וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי… לְרָעָה».
יעקב לא קיבל את ההסכם הזה בזכות עשרים שנות ויתור. הוא קיבל אותו ביום שהפסיק לוותר.
את זה השמאל הקיצוני מסרב ללמוד. בעיניו שלום קונים. עוד ויתור, עוד התנצלות, עוד נסיגה, ואז יאהבו אותנו. לבן לא אהב את יעקב אחרי עשרים שנה. הוא כיבד אותו רק כשיעקב עמד על שלו.
וזה לא סיפור מספר בראשית בלבד. בימים האלה ממש ישראל ולבנון מנהלות משא ומתן בתיווך אמריקאי, והוא תקוע. לבנון רוצה שנסוג קודם. ישראל אומרת: קודם הנשק של חיזבאללה, ואחר כך נדבר על נסיגה. מבחוץ זה נשמע כמו עקשנות. מקרוב זה הגל של יעקב: גבול שווה משהו רק כשמי שמעבר לו מתחייב לא לעבור אותו לרעה. נסיגה לפני שהנשק יורד היא עוד עשרים שנה אצל לבן. ומי שיישב בממשלה הבאה, תהיה אשר תהיה, יעמוד מול אותה שאלה בדיוק.
אז אני אומר את זה בשמי: אני רוצה שלום. שלום אמיתי, עם גבול ועם עדים, כמו הגל של יעקב. אבל שלום עושים עם מי שבא לירושלים ומכיר בזכותנו להיות כאן. סאדאת בא. מי שעוד לא בא, שלא יבקש מאיתנו לשלם מראש.
את הארץ הזו הבטיחו ליעקב כשהיה פליט, עם אבן מתחת לראש. ההבטחה הזו לא חיכתה אז להסכמה של אף אחד. היא לא מחכה גם היום.






