דבר השבוע

שלום עושים עם מי שבא לירושלים

השבוע לפני 49 שנים, ב-20 בנובמבר 1977, עמד נשיא מצרים אנואר סאדאת על דוכן הכנסת בירושלים.

· · דקת קריאה
כותב הטור «דבר השבוע»
צילום: באדיבות הכותב

טור לפרשת ויצא · עוגן יוחננוב

השבוע לפני 49 שנים, ב-20 בנובמבר 1977, עמד נשיא מצרים אנואר סאדאת על דוכן הכנסת בירושלים. ‏ארבע שנים קודם לכן הוא שלח את הצבא שלו לחצות את התעלה ביום הכיפורים.

ומי אירח אותו? ‏מנחם בגין. ‏ראש ממשלה מהמחנה הלאומי, חמישה חודשים בתפקיד.

כדאי לזכור את התמונה הזו. ‏כי כבר שנים מספרים לנו סיפור הפוך: שהימין רוצה מלחמה, ושהשמאל רוצה שלום. ‏שמי שמתעקש על הארץ, על ירושלים ועל הביטחון, הוא סרבן.

אז הנה העובדה. ‏השלום הראשון של ישראל עם מדינה ערבית נחתם בידי המחנה הלאומי. ‏והוא לא התחיל בהתנצלות שלנו. ‏הוא התחיל ביום שבו האויב עלה לירושלים והכיר בנו. ‏המחיר שבא אחר כך היה כבד. ‏אבל הסדר היה ברור: קודם הכרה, אחר כך הסכם.

והסדר הזה כתוב כבר בפרשה שלנו.

יעקב בורח מבית אביו בלי כלום. ‏הוא נרדם בבית אל, עם אבן מתחת לראש, ושומע: «הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ».

משם הוא הולך לחרן, ועובד עשרים שנה אצל לבן. ‏לבן מרמה אותו שוב ושוב. ‏«וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים», אומר יעקב. ‏עשרים שנה של עבודה ישרה לא קנו לו מלבן אפילו יום אחד של הגינות.

ואז יעקב קם, לוקח את משפחתו וחוזר הביתה. ‏לבן רודף אחריו שבעה ימים.

הסיפור הזה מעט תמוה. ‏כי מי שמציע בסוף את ההסכם הוא לא יעקב. ‏זה לבן. ‏«וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית, אֲנִי וָאָתָּה». ‏האיש שרימה עשרים שנה מבקש פתאום ברית.

למה? ‏כי יעקב כבר לא תלוי בו. ‏יעקב חזק, ויעקב בדרך הביתה.

ומה כתוב בהסכם? ‏גבול. ‏גל של אבנים. ‏«אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה, וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי… לְרָעָה».

יעקב לא קיבל את ההסכם הזה בזכות עשרים שנות ויתור. ‏הוא קיבל אותו ביום שהפסיק לוותר.

את זה השמאל הקיצוני מסרב ללמוד. ‏בעיניו שלום קונים. ‏עוד ויתור, עוד התנצלות, עוד נסיגה, ואז יאהבו אותנו. ‏לבן לא אהב את יעקב אחרי עשרים שנה. ‏הוא כיבד אותו רק כשיעקב עמד על שלו.

וזה לא סיפור מספר בראשית בלבד. ‏בימים האלה ממש ישראל ולבנון מנהלות משא ומתן בתיווך אמריקאי, והוא תקוע. ‏לבנון רוצה שנסוג קודם. ‏ישראל אומרת: קודם הנשק של חיזבאללה, ואחר כך נדבר על נסיגה. ‏מבחוץ זה נשמע כמו עקשנות. ‏מקרוב זה הגל של יעקב: גבול שווה משהו רק כשמי שמעבר לו מתחייב לא לעבור אותו לרעה. ‏נסיגה לפני שהנשק יורד היא עוד עשרים שנה אצל לבן. ‏ומי שיישב בממשלה הבאה, תהיה אשר תהיה, יעמוד מול אותה שאלה בדיוק.

אז אני אומר את זה בשמי: אני רוצה שלום. ‏שלום אמיתי, עם גבול ועם עדים, כמו הגל של יעקב. ‏אבל שלום עושים עם מי שבא לירושלים ומכיר בזכותנו להיות כאן. ‏סאדאת בא. ‏מי שעוד לא בא, שלא יבקש מאיתנו לשלם מראש.

את הארץ הזו הבטיחו ליעקב כשהיה פליט, עם אבן מתחת לראש. ‏ההבטחה הזו לא חיכתה אז להסכמה של אף אחד. ‏היא לא מחכה גם היום.